Fall Into a World

סקיצה מאוד מאוד ראשונית לקומיקס פנטזיה שחשבתי לכתוב לפני מליון שנה. היא נעשתה כשהרעיון היה מאוד כללי ולכן 99% לא עבר הלאה. הסיפור לא התגבש מספיק בשביל ממש להכתב.

 

 

טיזר: הפוסט הבא הוא על CSS וגישה שונה קצת אליו.

(קוראים שלא מעניין אותם CSS: אני לא מערבבת נושאים, תדלגו על פוסטים של תכנות. ותשארו בבורותכם.)

שלושה כללים לחיים בעולם הסלולרי

טיוטה שנשכחה הרבה זמן, קבלו >>
אחת ולתמיד, הנה הכללים שצריכים להנחות את כולנו סביב הסלולריים שלנו.
כלומר, אלו הכללים ש*לדעתי* צריכים להיות הכללים המקובלים..
ברגע שקראתם אותם אתם יודעים אותם ולכן לא יכולים להתחמק 🙂
המטרה – להשתמש בסלולרי חופשי, אבל לא לתת לו לשלוט בנו. יש את (מעט) סרבני הסלולרי האלה שטוענים שהוא "משתלט על הבעלים שלו", ויש משהו בדבריהם, אבל זה שאנשים משתמשים בטכנולוגיה לא נכון לא אומר שצריך לדחות את הטכנולוגיה. זה אומר שצריך ללמוד להשתמש בה נכון.

וכמובן, יש שלושה –

  1. כשישנים, הטלפון מורחק ומכוון ככה ששיחה יכולה להעיר ו SMS לא.חלק מהרעיון ב SMS זה שאפשר לשלוח אותו מתי שרוצים ולענות לו מתי שרוצים, כמו מייל.
    יש ברוב (כל?) הטלפונים היום אפשרויות של פרופילים שונים (רגיל, שקט, פגישה…), ואפשר לערוך אחד מהם ולהשתיק בו את הסמס. 

    למה? לפעמים אנשים רוצים לדבר איתכם אבל לכם בא לישון מאוחר או שהם לא בטוחים אם כבר הלכתם לישון. ככה אין מצב שהייתם ערים ולא היה לשני נעים להתקשר, או שישנתם והשני העיר אתכם.

  2. לא חייבים לענות לשיחה או סמס מיד. אם הטלפון מצלצל אפשר להתעלם ממנו. אף אחד מאתנו הוא לא ברק אובמה או ג'יימס בונד, ושום אסון לא יקרה אם תענו לאמא עוד עשר דקות. אבל לעזוב שיחה עם בנאדם באמצע כדי לענות לטלפון?? איזה זלזול בבן השיחה שלך!
    חלק מהבעיה בסלולרי זה שהוא מוציא אותנו ממה שעשינו – למשל שיחה עם מישהו, או עבודה שדורשת ריכוז – אז אנחנו חייבים לאמן את עצמנו להיות אפאתיים לגמרי למכשיר. שלא יהיה אכפת לנו מהרעשים שלו. 

    בעצם אף אחד לא יעלב אם לא תענו. חבר שלכם לא יחשוב "הוא לא ענה לי, הוא בטח שונא אותי ולא רוצה לדבר איתי יותר". הוא יחשוב "הוא לא ענה לי, כנראה שהוא בדיוק עושה משהו". אז אם אתם לוחצים על ניתוק או השתקה, זה בדיוק כמו לענות ולהגיד "אני לא יכול, אני באמצע הרצאה/סרט", רק שהאופציה השניה גם מפריעה לאנשים סביבכם ומראה זלזול נוראי.

  3. הסימן לשיחה דחופה: 3 צלצולים רצוף.זה הולך ככה: צלצול ראשון – הזמן שלכם הוא בשליטה שלכם, לא של המצלצל! אתם מוזמנים להתעלם אם אתם עסוקים או אם סתם בא לכם שקט.
    צלצול שני – טווח שגיאות. יכול להיות שהשני צלצל צלצול אחד, התחרט, ואז החליט להתקשר שוב. או הגיע למענה הקולי, ניתק, ואז פתאום החליט להשאיר הודעה. אם התעלמתם מהראשון תתעלמו מהשני.
    צלצול שלישי – כאן אין מקום לטעות, הבנאדם השני צריך לדבר איתכם בכזו דחיפות שהוא מבקש מכם לשנות את סדר העדיפויות שלכם, ושתפסיקו להתעלם מהטלפון ותענו.

אני יודעת שחלק מהכללים לא מתקיימים בפועל, אבל זה לא תיאור של המציאות, זה אידיאל שצריך לשאוף אליו.

אליי אפשר לסמס בכל שעה, גם כשאני ישנה, זה לא מעיר אותי. אל תעלבו אם אני לא עונה מיד, או שאני אעלב מכם בחזרה על שאתם מטרטרים אותי באמצע משהו ומפריעים לי להתרכז. ובבקשה אם זה לא חירום, אל תתקשרו כמה פעמים ברצף, שמעתי את הצלצול בפעם הראשונה וכנראה שאני באמצע משהו.

וחוץ מזה, אם אני שוב שומעת אנשים עונים לטלפון ומדברים בזמן סרט או הרצאה, או אפילו מרימים את הטלפון ומתחילים לדבר תוך כדי יציאה מהאולם, אני אדאג שהם לא יוכלו לדבר בסלולרי יותר. והרשומה הזאת תשמש עדות משפטית.

כמה מחשבות על חינוך

נתתי לעצמי "לחפור" בתגובה לטור הזה של "חורים ברשת", וספציפית לסרטון הבא שהיה בו:

אז הנה, תהנו:

(ובסוף תגלו גם למה לא הייתי צריכה לכתוב "לחפור" שם למעלה. אם כי זה די טריויאלי)

אוקיי, אז הסרטון הצביע על בעיות ונתן פתרון נורא אמורפי להן בלי שום רמז איך אולי אפשר ליישם אותו.

הוא בעיקר דגדג להרבה מאתנו בעצב של "זה לא אני שנכשלתי במבחנים ההם, זו מערכת החינוך שלא יודעת להעריך אותי נכון / לא יודעת לבחון / לא יודעת ללמד אותי כדי שאעמוד בסטנדרטים הללו" (שזה נכון בחלק מהמקרים, אבל בחלק מהמקרים – ממש לא. לכולנו היו מבחנים שפשוט הגיע לנו להכשל בהם ואי אפשר לסובב את זה אחרת, גם לא בסרטון אנימציה מקוריין).

יש לילד הסחות דעת מהלימודים המשעממים? אוקיי, מי יבטיח שבלימודים מעניינים הוא יתרכז? או לפחות יצליח לנהל את תשומת הלב שלו *בעצמו* (כי אם ננהל לו אותה לדעתי שוב המערכת תכשל – בליצור אדם עצמאי בחשיבתו) מספיק בשביל ללמוד? גם בהרצאות מעניינות אני מוצאת את עצמי בודקת מייל ומאבדת קשב וזה בלי שום ADD. הסרטון מתיימר להציג את ה"חשיבה החדשה" על החינוך בתור פתרון לבעיה הזאת אבל הוא בעצם לא ממש מתייחס אליה, רק לעודף התרופות. (אני מסכימה שאם כ"כ הרבה מאובחנים כבעלי הפרעות צריך לבדוק למה הם עדיין נחשבים יוצאי דופן שצריכים התאמה למסגרת שלא בנויה בשבילם במקום סתם להאביס אותם בריטלין ולשכנע אותם שרק איתו הם בני אדם)

חלק מהעניין של לשים ילדים בקבוצות גיל הוא לעודד התקדמות – לוודא שילד שמתקשה – כן כן, גם במסגרות לימוד חדשות יהיו ילדים שמתקשים, ויש סיכוי שאם הייתם לומדים בהן אתם הייתם אלו שמתקשים! גם אם אתם חכמים! – יהיה לו איזה שהוא "סרגל" להתיישר לפיו, אחרת הוא ילמד עם הילדים הקטנים לנצח ויאבד מוטיבציה להבין את החומר. זה בא מתוך הערכה של קצב לימוד אידיאלי, פלוס-מינוס חצי שנה. ככה אם בסוף השנה ילד חייב לעלות כיתה ובגלל זה הוא חייב לדעת לעשות חילוק ארוך, יש לו מוטיבציה ותאריך יעד, אם כי אני מסכימה שחסרה מוטיבציה שמקורה בעניין בחומר וחסרה תמיכה בקשיים בלמידה. אבל אצלי, למשל, שנחשבתי חכמה מאוד בלימודים, ברגע שהקטע של "כיתות" כבר נהיה קצת אמורפי באוניברסיטה – התואר התחיל להמרח.
(האם הוא לא היה נמרח אם היו "כיתות"? אני לא יודעת, אבל אולי)

וחוץ מזה, הסרטון לא התייחס לשני דברים מאוד חשובים לדעתי.

תרבות האינסטנט – אין לי בעיה עם זה שהמנטליות שלנו השתנתה, אבל ממה שאני רואה, אנשים נהיים ממש לחוצים אם אין להם תשובות לשאלות תוך שניה. וכשהם לחוצים הם לא חושבים. פעם סיפרתי למישהו בפורום על משהו שילמד בסמסטר הבא, ונדמה שהוא נכנס ממש לפאניקה מכך שהוא לא יודע את הדבר הזה. למרות שעוד לא התחיל הקורס שילמד אותו את זה – יש "יודע" ויש "לא יודע", ואחרי שורה של קריאה הוא עדיין היה בסטטוס "לא יודע", מה שאומר לו שהוא לנצח ישאר שם.
בלמידה ובמציאת תשובות יש תהליך, ואנחנו לא מכירים בלגיטימציה להגיד: "אין לי תשובה, אולי אפילו אין לי כיוון, אבל זה בסדר ואמשיך לעבוד על זה". אני מהמרת שיש לזה קשר כלשהו להתפרצות ה ADHD, אם כי כמו למרצה, אין לי שום רקע מקצועי וזו רק הצעה.
אני מכירה כמה אנשים שמצד אחד מדוכאים שהם "לא חכמים" ו"לא מצליחים ללמוד" ומצד שני אם אומרים להם יותר ממשפט אחד שדורש עיבוד במוח של דברים שהם לא ידעו קודם, הם לגמרי יאבדו עניין. זה כמו ילד בשיעור ספורט שלא סובל את התחושה כשהרגליים שלו זזות. איזו מערכת חינוך תצליח ללמד אותם משהו? ו… אילו נסיבות גרמו לזה? אני חושבת שבמקרים האלו זה לא לקות אלא חוסר רצון, שנובע מסביבה שנותנת לזה חיזוק חיובי ("זה בסדר שאתה מתקשה, ילדון, אנחנו אוהבים אותך.." "אה, אוהבים אותי כשאני מתקשה?" המקבילה לתופעה אצל פעוטות של "אה, שמים אליי לב כשאני צורח?")

הנושא השני הוא הלגיטימציה לבורות. זה בסדר להתגאות ב"אני לא יודע" (וההמשך: "ולא רוצה לדעת!"), להגיד "אני גרוע בזה" (בלי "אבל הייתי שמח להשתפר") וזה מוריד מהמוטיבציה לדעת. מה יותר קל, ללמוד את תורת החבורות או להכריז "תורת החבורות זה לא בשבילי"? שניהם לגיטימיים, לא?
אני לא אומרת שמי שלא יודע משהו צריך להרגיש מושפל חס וחלילה, אבל שצריך לעודד *התקדמות* ו*שאיפה* במקביל לידע.
כמו שבתור מישהי שגרועה בספורט, הרגעים היותר מעודדים שהיו לי בתחום היו כשהצלחתי משהו שכולם יכולים אבל אני לא יכולתי עד אז, וקיבלתי פידבק חיובי. היתה שם *התקדמות*. הכירו ב*שאיפה* שלי והיא באה לידי ביטוי, על אף שילדים אחרים הצליחו הרבה יותר. זה היה נדיר, אגב. וקשה למדוד את זה ("חשבון: 60. התקדמות בחשבון: 95") אבל אם בסרטון מותר להגיד דברים בלי להגיד איך ליישם אותם גם לי מותר 🙂

ורק כדי להבהיר: אני לא טוענת שמערכת החינוך הנוכחית או זו שגדלתי בה טובה, רק מצביעה על בעיות בסרטון ומשלימה אותו.
משום מה בתרבות שלנו אם מישהו מצביע על בעיה נקודתית בדבר, משתמע שהוא מתנגד לדבר כולו. אחרת זה ידרוש מאתנו חשיבה מורכבת מדי..

קומיקס ישן – שנה א'

זה בעצם היה ה"פיילוט" שלי לעיתון תזה (עיתון הסטודנטים של אונ' ת"א). לקחתי את הגודל שהיה לקומיקס שם ודחסתי אליו יותר קומיקס.. אם כי העיגול בשמאל למטה חורג.

וזה בסדר, אני מציירת רגליים יותר טוב עכשיו 🙂

לגלריה המלאה של תזה 2002-2003

חזרנו לפעולה! (?)

אוקיי, ברוכים הבאים לנסיון מספר 2379247 לבלוג.

יצליח? לא יצליח? נראה. בינתיים שחזרתי פה את הפוסטים של הבלוג הקודם ויתכן שאשחזר עוד כמה פוסטים מהבלוג הישן בתפוז. הבלוג עדיין בבניה, אבל אם אני אחכה עד שיהיה מושלם זה לא יגמר.. אז חוזרים לפעולה למרות שהוא עדיין בתהליכים.

אני מוצאת מדי פעם כל מיני ציורים ישנים, אז הם יעלו כפוסטים וגם לגלריה – שם למעלה בצד שמאל – כן, זה.

ולמי שלא יודע, אני עכשיו עובדת כפרילאנסרית בתחום בניית/פיתוח אתרים, אז אם בא לכם לתת לי כסף אני מתעסקת ב Python, PHP, Javascript (+JQuery), HTML, CSS, CMS-s (WordPress, PHPBB..). גם ציורים ואיורים למטרות שונות באים בחשבון.

למה נסיון 2379247? כי לפניו בא הבלוג שהיה באותו מקום (ailaGblog פסי), לפניו היה הבלוג בתפוז, לפניו הבלוג בזגוגיות, לפניו עוד בלוג עם מעט פוסטים שלא אנקוב בשמו .. ולפניו – הרבה לפניו – בסביבות סוף המילניום הקודם כשעוד בכלל לא שמעתי על מה זה בלוג כתבתי עם חברה משהו דומה, רק בhtml ובלי תגובות, ומאז לא הצלחתי למצוא אותו. אולי זה בגלל שלא פרסמתי אותו בשום מקום 🙂

נ.ב. את התבנית באתר אני תרגמתי, אם כי לא ב 100% (אמרתי שהבלוג בתהליכים, לא?) ולכן אני לא מעלה את התרגום. אם מישהו ממש רוצה אותו, אז כרגע התבנית היא portfolio, ה css נמצא כאן ותעתיקו את קבצי השפה. בעתיד יהיה אפשר בקליק לעדכן ולקבל את התרגום.

Posted in כללי | סגור לתגובות על חזרנו לפעולה! (?)

איפה הUNDO כאן?

נתקלתי בקומיקס הבא:

http://freelanceswitch.com/freelance-freedom/freelance-freedom-48/  *

והוא הזכיר לי שני סיפורים מעניינים. (כן, כתבתי אותם גם בתגובה שם)

האחד,

פעם ציירתי לעיתון האוניברסיטה. והיה לי עט גרפי (טאבלט) ששימש לצביעה ועיבוד של התמונות. כשישבתי לצייר משהו עם עט על נייר, ברגע של עייפות, מצאתי את עצמי מציירת קו גדול באלכסון על כל התמונה – כדי לסמן אותה, כמובן, במלבן ואז להזיז אותה.
האינסטינקט הבא היה לחפש את ה undo.

שנים עברו, ואני עדיין סטודנטית – הפעם באו"פ (בסמסטר הקודם אאל"ט).

הסיכום של השיעור כלל מילים בעברית ואנגלית. לדוגמה: "ואז מפעילים את foo.‏ bar לעומתו.."
כתבתי את זה בסיכום שלי. ולקח לי פרק זמן לא מבוטל בעליל להבין איך מכניסים rlm בין שני אלו כדי שגם לקוראים אחרים המילים לא יתבלגנו.

זה כמעט גרוע כמו כשאתם מבינים שאתם משחקים יותר מדי סוליטייר לפי זה שהכל נראה לכם כמו קוביות שצריך לגלות.

לא לא, זה כמעט גרוע כמו כשאתם הולכים לטיול, רואים נוף נפלא, וכמעט פולטים "שקוף שזה עבר פוטושופ".

-=-=-=-=-

* למי שרוצה לקרוא, אין שם כפתורי דפדוף, אז זמנית גררו את הבוקמרקלט הזה לסרגל הסימניות שלכם. הוא לא עובד על 1-9 כי אני עצלנית, ויש כמה סטריפים שהמספר שלהם דפוק – במקום 18, למשל, המספר הוא 17-2. תסתדרו לבד.

רשומה שאבדה – Ivri, Daber Ivrit

זו רשומה שכתבתי מזמן, ועכשיו מצאתי בערימת טיוטות לא מפורסמות. יכול להיות שהיה צריך להוסיף בה משהו ולכן היא נשארה טיוטה, אבל עזבו, אפרסם ככה וזהו.

כותרת מקורית: Anu Machrizim Bazot Al Hakamat HA-MEDINA

תאריך מקורי: סביבות יום העצמאות תשס"ח.

יום הולדת, חגיגה נחמדת. שישים. ומה קנינו למדינה? מה מקימי המדינה היו רואים אם הם היו ממש באים לפה פתאום?
(זה לא סתם משפט פתיח, זה משהו שאני חושבת עליו לפעמים. אם כי יותר על מדענים שפיתחנו דברים מרעיונות שלהם שהם לא ראו)

מיד ביציאה ממכונת הזמן, לפני שהם היו מספיקים להחשף לכל השחיתויות-פוליטיקה-וכו' הם היו נתקלים בשלטים באנגלית. היו נותנים להם טלויזיה והשלט היה של HOT או YES. היו מדברים איתם, וכל מילה שניה – אנגלית. כי בשלט עושים פוז או סטופ, בחנויות מדברים על הלוק החדש, שאפשר להשיג בקלות כי יש סייל ..

נדמה שבזמן הזה, של מדינה יהודית מבוססת שהשפות הרשמיות בה הן עברית וערבית, עברית היא סתם שפה לא שווה (שלא לדבר על היחס השלילי לערבית!) ואם משהו מגניב מספיק אז הוא באנגלית.

זה הגיע לרמה שרואים אנשים כותבים TAPUZ או WALLA בפורומים.

זה הגיע לרמה שאנגלית משמשת להראות שמשהו הוא רציני. "זה הדבר האמיתי, דה ריל ת'ינג" (כן, הבנתי כשאמרת "הדבר האמיתי")

זה מוגזם.

מה רע בשפת האם שלכם, מה? "מוגבלת מדי בשבילי"? זה הטיעון היחיד ששמעתי והוא מגוחך. אתם לא לומדים את השפה שלכם ואז מרגישים שהיא מוגבלת?
איזו עוד סיבה יש? כי המפרסמים עושים ככה? המפרסמים נגררים אחרי השטיקים של קהל הצרכנים, וזה נגרר אחרי המפרסמים. אז למה?

מתי שהוא ניסיתי להעדיף מוצרים שהשם שלהם בעברית. זה לא עבד, לא היו ברירות מספיק טובות בחלק מהמקרים, באחרים בכלל לא היתה ברירה.

ומה שאבסורדי (נו, גם לי מתפלק) הוא שדברים בעברית אנחנו מבינים טוב יותר, ולהערכתי בעברית גם מבינים יותר לעומק – כלומר, באנגלית גם אם אנחנו מבינים מה אמרו אנחנו בד"כ לא נקלוט את זה טוב כל כך. שמעתם פעם על המשקה Mountain Dew? לקח לי המון זמן לקלוט שזה אומר "טל ההרים", למרות שאת המילים הכרתי. אם ימכרו פה את המשקה הזה ויקראו לו "טל ההרים" זה יהיה שם יפה בהרבה על פני האמריקאי לדעתי. אבל ברור לכם ולי שאם ימכרו אותו פה הוא יקרא מאונטיין דיו.

אז לכבוד שישים שנה למפעל עברי מרשים, עברי – דבר עברית.

———

נ.ב. נזכרתי עכשיו בזה שכשחזרתי מארה"ב – גרתי שם שנה לפני כ-12 שנים, בגיל תיכון – היתה שגורה בפי המילה "דההה" שעוד לא הכירו בארץ. אז היו מסתכלים עליי בעין עקומה שאני מתלהבת מזה שהייתי בארה"ב ומדברת להם אנגלית. היו ימים.. באותה שנה היינו צריכים להגיש כפרוייקט פרסומת, ובלי לחשוב יותר מדי עשיתי אותה באנגלית, אם כי הרבה תלמידים אחרים עשו אותה בעברית. בלי לחשוב, לא בכוונה, וחבל.

נ.נ.ב. נכתב לאחר הפרסום: בהתחלה היה כתוב כאן "פוסט" ולא "רשומה" – הפוסלת במומה פוסלת 🙂
לא שמתי קו חוצה כי זה יהיה מכוער במקרה הזה. בכל מקרה, העברית של כולנו די מאונגלזת. אישית אני מנסה לתקן את שלי, ואשמח לתקן אותה עוד.

סוגיה – התייעצות

עולים לי לראש בזמן האחרון מספר נושאים לפוסטים (כן כן!) שיש להם כמה סעיפים לא קשורים. בעיקר דברים כמו העצות שלי לעניינים מסוימים. הם יצאו פוסטים ארוכים שמביעים כמה עניינים ורעיונות.

עדיף במקרים כאלו לפרסם פוסט אחד? או סדרת פוסטים?

על פניו נראה לי שסדרת פוסטים, כי בבלוגים לאנשים יותר קל לקלוט רעיון אחד בבת אחת. גם באינטרנט בכלל, גם כשאני עונה בפורומים תגובה עם כמה נושאים בד"כ המגיבים עונים רק לאחד (שניים?). וזה גם נותן אפשרות להוסיף סעיפים כרצוני.

מצד שני, זה יכול ליצור המון פוסטים שבכל אחד מעט תוכן, כי הם נועדו להיות סעיף ולא פוסט מלא.

מקושרים, אבל יותר מדי

אתר "מקושרים" הצטרף עכשיו לקפה דה-מרקר בתור אתרים שאני לא מתחברת לחשבון שלי בהם.

למה?

ככה [קליק]
(רשימת עשרת האחרונים שצפו בפרופיל שלך)

מזמן לא התחברתי לאתר הזה, שנראה משעמם משהו ממילא. היום כן. והיום הבחנתי בכפתור שבעצם מבטא מעקב אחרי כל צעד של גולשי האתר והצגת תוצאות המעקב לציבור. לא פחות! ואם הסתכלתי על פרופיל של מישהו שאני לא אוהבת, למה בדיוק הוא רואה את זה?
יותר מכך, זה שלא הבחנתי בכך עד כה בעייתי. זה אומר שאפילו אם הם אומרים איפה שהוא שהם מתכוונים לשחק באח גדול, הגולשים לא רואים את זה והם יגלשו באתר בלי לדעת שמסתכלים עליהם.

אותו הדבר קרה בקפה דה מרקר.
יום אחד קיבלתי מסר ממישהו: ראיתי שביקרת בקבוצה שלנו, רוצה להצטרף?
מה זאת אומרת "ראיתי שביקרת"? למה פעולת קריאה שלי גוררת מודעות לזה מצד אחרים ותגובות?!
(רגע, ומה אם לא הייתי יודעת מה זה BDSM והייתי מסתכלת בקבוצה לגלות? היה יכול להפתח שם שרשור "גליה ברוכה הבאה לחובבי הBDSM"?)

זו תפיסה שגויה של האינטראקציה של המשתמש עם האתר באופן בסיסי.

יצא לכם פעם לעשות משהו מפגר לבד בבית, כי אף אחד לא רואה? איך הייתם מרגישים אם היתה שם מצלמה? טייפ? אם הייתם מקבלים דיווח על כמות השירים שאתם שרים במקלחת או על מגוון הז'אנרים שבחרתם?
יש מקרים שבהם אנחנו לא רוצים תיעוד, למרות הטירוף לתעד שעולם הווב 2.0 יוצר. לפעמים אנחנו לא רוצים תגובה, לא רוצים שיספרו, יכמתו ויוציאו מאתנו סטטיסטיקות. לא רוצים שכשאנחנו עושים פרצופים למראה אחר כך נקבל גלריה שלהם + שאלה אם אנחנו רוצים להעלות לפליקר. תמונות שצילמנו בכוונה תחילה כן, אבל לא כל פסיק בחיים.

ואלא אם אתר רוצה לדחות אותנו, יש לו אינטרס לגרום לנו להרגיש נוח. אתם צופים בי? צעד פרטי שלי הוקלט לצפיה עתידית? מישהו יודע מה קראתי? זו כנראה לא הסביבה הטבעית שלי אלא אולפן הקלטות בצבעי פסטל. בה ביי.